ינואר, 2010

פונדקאות היא חוויה מורכבת וסבוכה לאור העובדה שאשה נושאת ברחמה תינוק למשפחה אחרת, שבספק אם יהיה ביניהן קשר בעתיד. זאת, בניגוד לכל האינסטינקטים המוטבעים בכל אישה. בנוסף, האישה חייבת להתחשב ברגשותיהם של כל בני משפחתה, האם ילדיה יקבלו זאת? כיצד יקבל זאת הבעל ביודעו שהתינוק שברחמה אינו שייך לו – וגם לא לה. שאלות אלו ואחרות הן שאלות קשות אותן נדרשת האישה לשאול ולהשיב לעצמה, קודם להסכמתה להיות פונדקאית.

בחרתי להיות פונדקאית כי אני נהנית להיות בהיריון על כל הכרוך בו, ומתוך אמונה שאם זוג רוצה בילדים, חשוב שתהייה בידיו האפשרות לעשות זאת. בעלי ואני חשבנו לפני שנים שנזדקק לטיפולי פוריות בעקבות תאונה שארעה לו בילדותו. למזלנו, נולדו לנו שתי בנות נפלאות ללא צורך בטיפולים מיוחדים. מאוחר יותר אף אימצנו אחיינית בעלת צרכים מיוחדים שננטשה על ידי הוריה. אבל למרות שהדבר נחסך מאיתנו, בכל זאת נחשפנו לתלאות טיפולי פוריות של ידידים ומכרים סביבנו. ראינו כמה קשה הדבר: המתח, התקוות, האכזבות ואפילו כעס. ואז באה השמחה העצומה כאשר ההיריון מצליח.

בזמנו לא יכולתי לסייע לאותם ידידים שהיו במצוקה, כי הייתי עדיין צעירה ואם טרייה. הייתי חייבת לדעת שלא רק אני מוכנה לכך אלא גם משפחתי. כאשר ביתי הצעירה הייתה בת 8 וחשתי שמשפחתנו שלמה, הרגשתי שאני מוכנה לסייע למשפחה השורה במצוקה שכזו, והתחלתי לחשוב על האפשרות לשמש כפונדקאית.

כשמלאתי את השאלונים בתחילת התהליך עוד לא ידעתי למה לצפות. תהיתי עד כמה יבקשו ההורים המיועדים לחדור ולהתערב בחיי. האם ינסו לכפות עלי את תפיסת עולמם או להכתיב לי כיצד עלי לנהוג ולשמור על גופי? אם הם תושבי ארה"ב האם יבקשו שאגיע אליהם לעתים תכופות? אם הם תושבי חוץ האם יהיו מעורבים דיים בכדי לפתח זיקה רגשית לתינוק שבדרך?

אבל חששותי היו לשוא. הצוות של סירקל סורוגוסי עשה עבודה מצויינת ושידכו אותי ואת משפחתי עם זוג נפלא מישראל, אבישי ואבינועם. הסתבר שגם להם יש נסיון עם אימוץ, וגילינו שיש לנו תפיסת עולם דומה בתחומים רבים. כבר מהרגע הראשון נוצר קליק בינינו. למעשה, מיד לאחר הפגישה הראשונה כולם אצלי במשפחה החלו לדחוק בי : "מתי כבר תהיי בהריון?". ההורים המיועדים הבינו מיד כי הליך הפונדקאות יחייב מעורבות של משפחתי כולה, ולא רק שלי אישית. ואכן משפחתי כולה התמודדה עם מצבי הרוח המשתנים שלי בהשפעת ההורמונים, בחילות הבוקר, העייפות, ולבסוף שמירת ההריון. בנותיי היו צריכות להסתדר לבדן הרבה יותר, כולל ביום הראשון ללימודים. הן הבינו כשחופשות ובילויי סוף שבוע התקצרו או התבטלו כי אמא כבר לא יכלה לצעוד והתעייפה במהירות... לשאת תאומים היה כמו לדלג על טרימסטר שלם. בקושי היו לי שבועיים להתאושש לאחר בחילות הבוקר של הטרימסטר הראשון, לפני שהתחלתי להרגיש כאילו אני כבר בטרימסטר השלישי... סבלתי מבצקות ונאלצתי לשכב זמן רב עם הרגליים למעלה. למרות הכול, נהניתי להיות שוב בהיריון ולחזות בהשתאות איך משפחה נוצרת לי מול העינים.

משפחתי תמכה וסייעה לי רבות בניהול הבית. בעלי התלווה אלי בביקורים התכופים אצל הרופא, הקליט את בדיקות האולטרא-סאונד ושיגר אותם לאבינועם ואבישי. בנותי שיחקו עמי וישבו לצידי לצפות בטלוויזיה כאשר הייתי בשמירת הריון. אימי המתגוררת איתנו עזרה לי מאוד ואהבה לערוך קניות עבור התאומים. היא כל כך נהנתה להיות שותפה בתהליך שאפילו ארגנה חגיגת-לידה להורים.

חברותי דאגו לי או לפחות היו סקרניות לראות איך התהליך ישפיע עלי. לאחר הלידה חששו להעלות את נושא ההתקשרות הרגשית לתינוקות, שמא הדבר עלול להכעיס אותי. הופתעתי כי תמיד ראיתי את עצמי כאדם פתוח שמשיב על כל שאלה ברצון. אני נהנית לשוחח על היותי פונדקאית. כבר משלב ההפריה לא חשתי קשר רגשי לעוברים. הייתה לי יותר תחושה שאני ביביסיטר לילדים של אחרים.

בסופו של דבר הפונדקאות חיזקה וקירבה את המשפחה שלנו עוד יותר מבעבר. בעלי ואני נעשינו קרובים יותר רגשית, בנותיי ואני פיתחנו כבוד הדדי מוגבר. גם מערכת היחסים בין בעלי ובנותיי התחזקה. בנותיי, בעלי, אמי וחברותי ממשיכים לבקש לראות צילומים שאנחנו מקבלים מההורים. כולנו מתרגשים ואוהבים לראות עד כמה אבינועם ואבישי נהנים מהתאומים. החברות עימם הפכה אותנו למשפחה מורחבת אחת גדולה משני עברי האוקיאנוס!

Dawn W., Texas